שוכחים
את הצדדים הטובים שבנו. את הדברים הנפלאים שאנחנו עושים. את המתנות הקטנות שהטבע והחיים מעניקים לנו מידי יום ביומו.
אנחנו בעיסוק בלתי פוסק במה שהיינו אז, במה שנרצה להיות מחר. במרדף עקשני אל הדבר שנדמה לנו שינחיל בליבנו ובנפשנו את השלווה המיוחלת.
מסדרים, משפצים, מארגנים,מחליטים,מתחרטים, משנים,לא מחליטים. אולי ככה, ומה היה אם..
מצאתי את עצמי לאחרונה רצה אחרי הזנב של עצמי, מבלי לדעת בכלל מה אני רוצה להשיג…
שכחתי לעצור רגע.
להיות ברגע.
להעריך את מה שיש עכשיו.
ויש כלכך הרבה. גם כשנדמה שאין
ואז קורה שאני מלמדת שיעור, ואחריו ניגשים אלי לחיבוק מהלב ותודה. ״את משנה לי את החיים כלכך לטובה״
ואני שואלת את עצמי, למה תמיד נדמה שאני לא רואה בעצמי את מה שאחרים רואים בי?.
כולנו בלופ כזה לפעמים, בעיניים שלנו, ביקורתיים. מחפשים פגמים.
שוכחים שיש הווה והוא שווה.
הווה ששווה שנחיה אותו, שנעריך, שנראה קצת ממה שרואים בנו אחרים שאוהבים אותנו, ורוצים בקרבתנו
.
מאחלת לי ולאהוביי
שנלמד להנות מעכשיו. יש כלכך הרבה כוח ברגע הזה.
